במשך אלפי שנים הקפיד עם ישראל על מה שקרוי "שמירת תורה ומצוות". אך האם זה הביא אותנו לגאולה כמו בכל דבר שעובר דרך הפולמוס והשכל, לכל אחד דעה משלו ודרך משלו להבין למה התכוונו חז"ל בביטוי זה.כך התפלשנו שנים בנוסחי תפילה וסידור וזרמים, מחמירים יותר מחמירים פחות, כשר, כשר בד"ץ, כשר למהדרין, ותילי תילים ודליים של דיו נשפכו על גבי דפים לבנים כדי לבאר כיצד יש לשרוך נעל ועד דקדוקים דקדוקים, ומרגע שזה התחיל כבר אי אפשר לעצור את הגלגל שממשיך להתגלגל מכח האינרציה ובלי תוצאה של ממש.
איך זה קרה? בעיקרון, היו לנו פיצולים כאלה עוד כשהיינו עם קטן שישב כולו בארץ ישראל טרם יציאתנו לגלותנו האחרונה. וזאת גם הסיבה העיקרית שבגללה למעשה התעוררו הפירוד והשנאה שהביאה לחורבן. המחנאות, הבדלנות, הפילוג, הרצון להיות מי שמושל בכיפה, תרתי משמע.
אלא שיש תורה ויש מצוות, ואין ביניהן ובין מה שמוכר לרובנו כתורה ומצוות קשר רב. כשעם ישראל היה עם רוחני ופנימי, וכל ילד קטן ידע שתורה זה אור, ומצוות זה תיקונים של הנשמה, וכי המצווה המסכמת את הכל היא "ואהבת לרעך כמוך", המצוות המעשיות היו ברורות ומשותפות לכולם – מצוות שבין אדם לחברו, מצוות שבין אדם לבוראו.
עם היציאה לגלות היו חייבים החכמים, המנהיגים הרוחניים, לשמור שהעם לא יאבד את צביונו ואת הקשר שלו לתורה ולמצוות, ופיתחו כך את ההלכות, שהן בעיקרן פעולות שנעשות בידיים וברגליים שמטרתן להזכיר לאדם בכל מעשה ביום יום את הקשר שלו לבוראו, את העובדה שאין עוד מלבדו, ואין באדם מעשים.
כך כשהוא פותח עיניים ועד שעולה למיטה לישון. אלא שבכל פעולה שכזו, כאשר נאמרת תפילה שבאה לייחד את הפעולה כדי שלא תהיה סתם פעולה, על האדם לעצור – לחשב ולומר: איזו ברכה! כמה שזה לא מובן מאליו שאני יכול לעשות את כל זה! להלל ולשבח, להודות ולבקש. ורק אז ה"מצווה" באמת בעלת משמעות. כשאדם עושה "מצוות" ומעשים טובים, אך בצד כל זה אין את הכוונה הנכונה, זה כמו מי ששואב מים בדלי מנוקב, כמו מי שחי על אוטומט, חושב שבכך קנה את העולם הבא.
אפשר לקבל מזה את הערכת הסביבה, להיחשב כצדיק וגדול, אך כמו שכתוב: ה' בוחן לב וכליות. כלפי הכח הזה שנקרא ה', רק הכוונה היא שנחשבת, ואפילו אם רוצים לממש אבל לא מסוגלים, עצם ההודאה בדבר והבקשה לקבל כח כדי להצליח בכך, חזק יותר מכל פעולה. גם עשייה מעטה אך מצוידת בכוונה האמיתית, תיחשב לאוצר.