מאז ומתמיד הערצתי את הנשים במשפחה שלי. נשים גדולות, שמחות, חזקות ומצחיקות. מגיל קטן הייתי מסתכלת עליהן בעיניים גדולות ומקשיבה לכל הפטפוטים שלהן- לסיפורים על אנשים שאני לא מכירה שעושים דברים שאני לא מבינה והייתי בפשטות מאושרת. לאט לאט או מהר מהר תלוי איך מסתכלים, גדלתי ועוד ועוד אנשים הצטרפו לחיי. סיפורים אחרים, דעות אחרות, תמונות מציאות אחרות.
ככה יצא שיום אחד דפדפתי לי ברוגע באיזה מגזין נשים בוהק וצבעוני ולפתע הבזיקה בי המחשבה – כולן נראות פה מאד שונות ממני. מאד שונות מהנשים שאני מכירה. אז מה זה אומר בעצם? שאני לא יפה? קצת נעצבתי. שהן לא יפות?! הסתכלתי על התמונה, הסתכלתי עליהן , האלילות האהובות של חיי, וחשבתי – עד כאן. זה לא נכון ולא יתכן. אני ממש זוכרת את הרגע הזה שהפך לרגע מכונן בחיי. מדוע? כי הסירוב היה מוחלט. זה היה רגע שבו באופן מודע ילדה אחת קטנה ועקשנית בחרה לה "סביבה". כוונתי היא שברגע ההוא בחרתי לי השקפת חיים, איך אני רוצה לראות את העולם,עצמי והאנשים שסביבי, ודחיתי בשאט נפש את העולם שהציגו לי הפרסומות והתמונות המבריקות.
עד היום אני מרגישה כך. שבכל פעולה שלי אני בוחרת לי סביבת חיים. בסביבת החיים שלי כולם יפים. כולן יפות. לא משנה הצבע שיער או המידה בבגדים. היופי הוא בחיוך, בעיניים, בהרגשה. ובינינו, באמת כולם יפים. אני נהנית להסתכל על כולם כמו שאמא מסתכלת על הילדים האהובים שלה. כמו שילדה קטנה מסתכלת על ההורים שלה. הם מושלמים? לא וזה בכלל לא קשור. הם קיימים והם אהובים והם שלמים בדיוק כמו שהם.
אני יודעת שלרוב האנשים זה לא כזה פשוט. אולי כי הם אכן מסכימים עם הפרסומות. היופי הוא בעיקול הבטן, הטוסיק או העיניים המצועפות. תסתכלו על ההורים שלכם, על הילדים שלכן, על כל האנשים שאהבו אתכם ויקרים לכם בחייכם. הם כולם עומדים בסטנדרטים? נו, ומה זה אומר? הם ראויים או לא לאהבה? ברור שכן.
אני אומרת להנות מכל מה שיש. מכל הטוב שהעולם יכול להציע בכל מובן, אבל לזכור שכל אדם הוא יצירה חד פעמית שלימה ונפלאה של הטבע, בדיוק כמו שהוא והוא אהוב כמו הילד המתוק שלכם! וכמוכן. בדיוק כמו שאתן. תשחקו עם הצבעים ועם הבדים ועם התכשיטים ועם כל התכשירים – לא כי אנחנו חייבות או כדי להיות ראויות. אלא כי זה כיף להשתעשע ולהתקשט במסיבה הגדולה של הטבע ולמסיבה הזאת כולן מוזמנות!